בפנימהחוצה: סיפורי חיים וכתיבה ביוגרפית

במה ליצירות משתתפי קורסים וסדנאות לכתיבה ביוגרפית ב"פנימהחוצה":

יונה אלון, מתוך אוטוביוגרפיה שעומדת לצאת לאור (ב"ה, כדבריה):

(ליצירת קשר ישיר עם יונה, להזמנת הספר או בעניין הכתוב, פנו אליה ישירות לדוא"ל yonalon1@wall.com)

בס"ד

התחלה חדשה

אפשר היה להמשיך את החיים ברדידות מתמדת, בתחושה של שגרה מבלי לדעת שיש דברים עמוקים מעבר לאותם דברים שהיו בעיני די חשובים ברובד הגשמי – חיצוני. אשת איש, אם לילדים, קריירה בקיפאון.

מתוך אמונה כי אני מנהלת את חיי נכון במידת היכולת המוגבלת שלי, בדרך כלל ידעתי מה אני רוצה מעצמי בחיים וידעתי גם ידעתי מה אני רוצה מאחרים… נראה היה כי אני יודעת את תכלית חיי עלי אדמות: קיום תורה ומצוות ועשיית טוב בראייה המאוד מוגבלת שהייתה לי עד לאותו אירוע טראומתי שהרעיד את נשמתי ואת חיי.

חלפו שבע שנים מלידתי האחרונה: חשתי החמצה רבה עם שלשת ילדי, שהגיחו לעולם בזה אחר זה, גם אם כולם היו רצויים; עומס גידולם לא הותיר לי זמן לחוש את ההנאה, הסיפוק והשליטה שבאימהות.

עם לידתו של הדר, חשתי שהנה באה ההזדמנות להכניס טעם ותוכן ממריץ בנישואיי ולהתרווח מעט בתחושת סיפוק אימהית.

בכל מהלך לידתו וגידולו היה משהו של חוסר שליטה, שהתחיל להסתמן כאשר האחות בבית היולדות הזריקה לי זריקת טשטוש שהרדימה אותי ברגע אחד מבלי לשאול לרצוני ומבלי שהיה צורך בכך, ועזבה אותי מופקרת בחדר הלידה כשהתינוק כמעט מגיח ונשפך אל הרצפה. זעקותיי לעזרה היו מתוך ערפול חושים מוחלט. רציתי לחוש את התינוק ולשים אותו על חזי, אולם מצבי לא אפשר לי זאת והאחות חטפה אותו אל השולחן הסמוך, מבצעת את הפעולות השגרתיות שלאחר לידה.

בנקודה זו של חיי התחיל תהליך שרק שנים רבות אחר כך התוודעתי אליו – חוסר שליטה, אפיין את לידתו של הדר בני, בן הזקונים, כמו גם את חיי.

תכננתי ללדת עוד בן או בת אחריו ובאות הראשונה של כל אחד, מהם לקבל מילה המבטאת את הקשר שלי לא-לוהים. את גודלו ועוצמתו של בורא עולם, כפי שחשתי.

הייתי מלאת התפעלות מהיצירה הנפלאה שהחזקתי בידיי. גם אם היו רגעים וימים קשים של התמודדות מול תגובתו הפושרת ואפילו כפוית הטובה של אישי: הוא רצה בת ולא חסך את מילותיו בנידון.

הייתי נסערת עד אימה – האומנם? במקום להודות לה' על שנולד בן בריא? לא ידעתי את נפשי והחלטתי לספר זאת לגיסתי אשר הרגיעה אותי.

משהו מאכזב קרה עם התמונות מברית המילה כאשר באופן בלתי מובן נשרף הפילם ונותרתי ללא מזכרת מן הברית. התנחמתי אחר כך כאשר הסתבר כי ידיד הגיע עם מצלמה וצילם אף הוא את הברית, כך שנותרנו עם מספר בודד של תמונות.

כל זה לא מנע ממני להתהלך שמחה וצוהלת על המתנה היקרה שקיבלתי מבורא עולם. הילדים היו מתמוגגים בשמחה, מפצירים בי לתת להם להחזיקו בידיהם. כחודשיים ימים נמשך העונג הזה.

ביום אחד לא בהיר כלל, חשך עולמי ברגע. יום זה, כמו הרבה ימים אחרים חרוט במוחי.

שלשה ימים היה התינוק בוכה וצורח בלי הפסק, ניסיונותיי להרגיעו כשלו. מיום ליום השתנה צבע השתן לצהוב יותר עד לצבע חרדל כהה. רצתי עימו לרופאת ילדים שבלי היסוס הפנתה אותי לבית חולים. עוד באותו ערב הגענו אני והתינוק בידיי לבית החולים מאיר בכפר סבא. בבדיקה ראשונית מיידית נתבשרתי שמצבו חמור ביותר ואין כמעט סיכוי שנצא מזה. כבד מוגדל באופן מסוכן.

הדר, בן שהריונו ולידתו היו אמורים לזרוע תקווה בחיי הנישואין המאוד כושלים, בן שהשתוקקתי כי לידתו וגידולו יפצו אותי על אימהות, שלמרות שנראתה כאמהות טובה ומסורה, לא הרגשתי בשלה דיי כדי לחוש אותה במיטבה.

בלתי סביר – זה היה הממצא הראשון, ולאישור מעבדתי נשלחתי לבצע בדיקות דם דחופות. לאחר ביצוע הבדיקות בקשתי לשוב לביתי עם התינוק. תוצאות הבדיקות ממילא יהיו רק למחרת ואין עניין להישאר ללילה בבית החולים. בוקר המחרת נפתח בקריאה דחופה של בית החולים – הממצאים מאוד חמורים. מידת הבילירובין בדם גבוהה באופן מוגזם. אשפוז מיידי שהיה כרוך בהרבה בדיקות קשות ואכזריות על פי כל קנה מידה אנושי ואימהי. רציתי להימלט משם עם תינוקי, למצוא מחסה בבית חולים אחר, אולם לא היה לי העוז לקחת אחריות על גורלו, שמא ימות בדרך.

מנהל בית החולים היה איש קר וחסר כל רגישות שלנגד עיניו היו רק שיקולים של כבוד ויוקרה וכיצד ייתן אפשרות למישהו להצליח במה שהם לא מצליחים.

הייתי לבדי במערכה מול המנהל והצוות שלא הראו כל התרגשות ממשית ממה שעוברת אם לתינוק גוסס ובוודאי שכלפי התינוק נהגו ברשלנות פושעת. בתוך האטימות והרשלנות היה רופא אחד ויחיד, סגן מנהל, שהיה ישר ואמיץ לומר לי כי "אני מרים ידיים" כלשונו והרשה לי לנסות ולפעול באופן עצמאי ולהזמין עזרה מבחוץ. פניתי אל ראשי מחלקות ילדים בכמה בתי חולים בארץ אשר סירבו להתערב ואולם היה מנהל מחלקה אחד בבית חולים בלינסון שהגיע לבית החולים וקבע כי יש לבצע עירוי חליפין בדמו של התינוק. ההמלצות בוצעו ואומנם חל שיפור משמעותי במצבו, מה שהכניס בי תקווה גדולה.

במקביל לכל הפעולות המעשיות והרפואיות חיפשתי עזרה בתחום הרוחני. ספר תהילים צמוד, קוראת בו כמעט ללא הפסק, כל מילותיו ואותותיו היו מטושטשות בעיני בדיוק כמו שהרגשתי בפנים.

האומנם, יתקבלו תפילותיי? איך אדע? האם יש לי זכות כלשהי שם למעלה?

בס"ד

פרק שמיני – רוצה לכתוב את סיפור חיי

יום שישי, כ"ד כסלו תשס"ז

יום שישי חדש, מלאת חיוניות ותקווה. את ההכנות לשבת התחלתי מאמש. הבצק, הדגים ובבוקר שמתי בתנור, לפני היציאה אל הסדנא אצל רעיה. אני יוצאת בדיוק בזמן.   תיכף צריך לבוא אוטובוס שאסע עימו לתחנה הבאה שם אעלה על אוטובוס לזיכרון יעקב. האוטובוס אמור לצאת בדיוק בעוד חמש דקות לפי שעוני ואני מגיעה אליו בדיוק ברגע האחרון. הנהג מתחיל בנסיעה, כשאני שואלת אותו האם הוא לא אמור לצאת בעוד חמש דקות הוא מודיע לי על הזמן שרץ כל כך מהר ואנחנו בקצה החדשות הנשמעות ברקע.

אני מופתעת ושמחה על המזל שהיה לי להגיע אליו ולא להפסידו. בנסיעה אני מתלבטת האם לקרוא תהילים, או  להמשיך בתפילת שחרית שהתחלתי בבית. אני רוצה ליהנות מהנוף המקסים שבדרך מפרדס חנה לזיכרון. נוף שמזכיר לי את טיולי בית הספר היסודי, נוף שמחבר אותי אל יוצר בראשית – "מה רבו מעשיך ה'"

"אין עוד מלבדו", עולות המחשבות. אני רוצה ליהנות מכל רגע של ההווה. מנוחת הלוחמת שאתמול שוב נדרשה להתמודד עם הצורך לעזור לאנשים במצוקה, אני יודעת היום שאם הקב"ה מפגיש אותי עמם סימן הוא כי יש לי את הכֹוח והיכולת לעזור. ניסיון חיי מביא אותי לכך.

אמש הייתה לי שיחה ארוכה עם לימור, ילדה / בחורה שמשוועת למשפחה חמה, היא רוצה לדעת אם אוכל לארח אותה לשבת, אבל הרצון הטוב מול הצורך לשמור על השקט בבית מאלצים אותי להשאירה במצב של ספק. אולי מחר אדע טוב יותר אם זה נכון להכניסה לביתי, לעבור שוב את הצורך להיות עם עין פקוחה כלפי הקשר שלה עם בני שנמצא כעת במצב לא קל. המתח רב ביניהם ואני מנסה להרגיע את האווירה . גם מיכאל שיומיים קודם יצא מגדרו בכעס, חוזר ומתרצה, מלא רצון טוב של פיוס והמשך הקשר.

במהלך הסדנא נדרשנו להיכנס למדיטציה אשר תחבר אותנו לפנימיותינו, לתת-מודע שלנו, לכתיבה מונחית מבפנים; באתי לכאן במטרה לכתוב את סיפור חיי, לקרב יהודים לא-להים באמצעות הסיפורים המיוחדים שלי, הכאב והניסים בהם זכיתי. שכבנו על הרצפה, מקבלים הנחיות ממנה ואני מתקשה להתרכז. הגוף כואב ובמיוחד הצוואר – המייצר שמחבר את הגוף עם הראש, עם הנשמה. אני מנסה להקשיב לקולה השקט של רעיה ומחשבתי מרצדת בין הקול לכאבים. מתמתחת, מעסה את הצוואר, נאנחת. רעיה מבקשת להימנע מתנועות הגוף ואני יודעת שהיא מתכוונת אלי. אני חדלה מעט, משתדלת שוב להתרכז בהנחיות, קולטת מעט  , נתקעת, ושוב ממשיכה.

נעצרת במותניים ומתחברת לדבריו של מחבר ספר התניא, ר' שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב"ד, אשר השבוע חגגנו ברֹב שמחה את יום שחרורו מהכלא הסובייטי בי"ט בכסלו. יום זה הפך ליום חג לכלל ישראל, והוא נקרא "ראש השנה לחסידות". מיום זה ואילך מתחילים ללמוד את ספר ה"תניא" המחולק לימות השנה. וכאמור, במהלך התרגיל, אני נזכרת בפסוק "חגרה בעֹז מותניה" משירת "אשת חיל" של ליל שבת ואשר בעל התניא מתייחס אל המותניים כמרכז הכובד של הגוף, שם נקבעת יציבות הגוף כלפי מעלה וכלפי מטה "עוז" זו התורה כך הוא מסביר. אני נזכרת בכאבי הגוף שפוקדים אותי ואשר לפעמים מתרכזים גם בפלג גוף זה, המותניים. ממשיכים את התהליך – להכניס את צבעי הקשת לכל חלקי הגוף, אדום, ירוק, צהוב, סגול, לבן, כל צבע להכניס למקום הראוי והרצוי.

הקשת  המסמלת את הברית שבין הקב"ה לעם ישראל – ברית שלא יביא מבול לעולם  והצבעים מדהימים ומבטיחים. נאלצים להפסיק.


ד. משתתף בקורס כתיבה יוצרת וביוגרפית:

ארצות הברית 1991
30/3/14
זה היה כמה חודשים אחרי הבר מצווה שלי. באותה תקופה עדיין לא הייתי מוגדר .מצד אחד לא הייתי חסיד ירא שמים ולמדן אבל מצד שני גם לא הייתי כופר מוחלט , באותו זמן הייתי בשלב החיפושים ולא בשלב השאלות, האמונה זה לא מה שהטריד אותי, לא היה לי מושג אם אני מאמין או לא. הדבר היחיד שהעסיק אותי מה הצעד הבא שלי, מה אני עושה מחר בבוקר, איפה אני רואה את עצמי .הדבר היחידי שידעתי שאני רוצה זה לנסוע לניו יורק לרבי מלובביץ,זה מתנה שכל ילד קיבל לבר מצווה, נוסעים לרבי מילובביץ לקבל ברכה .
הוריי לא ששו לתת לי את המתנה הזאת משום שלא הייתי כאחד הילדים, אולי זה רק תירוץ לכך שלא היה להם די כסף . ובאותו נקודה אני הבנתי שאני חייב לעשות איזה מהלך.
המהלך היה כך שאני חייב לפחות לנסות להתחזק קצת ביהדות , בתורה ובמצוות , ואולי על ידי כך זה יגרום להוריי לחשוב בכיוון החיובי של לקחת אותי בכל זאת לארה"ב, אחרי זה אלוהים גדול אני לא יודע מה יקרה .
מה שהיה זה שאני התחלתי להתחזק אבל לא ממש ,והתחיל ויכוח בין הוריי האם לקחת אותי או לא .אני שהייתי עד לויכוח המתנהל ביניהם והבנתי שזה גם בסופו של יום מדובר בכסף , אמרתי להם שהם לא צריכים לדאוג שיש לי כסף ואני יסע מהכסף שלי . אני חסכתי מגיל בערך 8 בערך 800 ₪ וזה היה מספיק רק לחצי כרטיס .
בסופו של דבר נפל הפור והוריי החליטו לקחת אותי אבל אני משלם חצי כרטיס מכספי הפרטי . מיד הסכמתי וכל כך שמחתי שאני עושה את מה שכולם עושים ואני ילד רגיל .
אני גם יודע שאם לא הייתי נוסע זה היה שובר אותי לגמרי ואני לא יודע איזה השלכות היו לי במידה וזה היה קורה .
באותם זמנים אני אפילו קצת התחזקתי , אבל בינינו זה היה הכל למראית עין ,אני לא באמת עשיתי את זה מכוונה של להתחזק , עשיתי זאת רק כדי להשקיט את הרוחות ושזה יראה נורמלי .

באותה תקופה אח שלי הגדול יוסף יצחק התגורר במונסי שבניו יורק עבד שם באיזה קצביה גדולה של יהודים ועמד לפני חתונה עם בחירת ליבו שהיא סיפור יוצא דופן .
אז כמובן שאני הולך להיות בחתונה ושזה גם קצת שימח אותי .
אני התחלתי להתכונן לקראת הטיסה כולי הייתי מרוגש לקראת אותו היום שאני ואבי טסים לארה"ב היום המיוחל מגיע ואני ואבי אומרים שלום לאימי ומשפחתי ואנו לוקחים מונית לשדה התעופה . אני מסתכל על עצמי ואני רואה ילד דתי חרדי עם חליפה ומגבעת פאות על הלחיים מתלבש בשחור ולבן שלא ראה מעולם שום דבר שקשור בעולם החילוני. הדבר היחידי שראיתי עד כה זה את באר טוביה שם ראיתי חילונים שעובדים עבודת כפיים .
אנחנו יורדים מהמונית בשדה התעופה וכבר הכול מתחיל להצטייר לי בצבעים של ממש , הכול זוהר צבעוני .כל האנשים, הפרסומות , החנויות, הדיילות וכו'. אני מרגיש שהייתי רוצה ולו במקצת לבדוק מה קורה בעולם הזה ולו לכמה רגעים, אבל אני שומר על איפוק וסבלנות אני יודע שמשהו יקרה אני רק לא יודע מתי .
אני ואבי עומדים בתור עם המזוודות מחכים לתורנו ואני כבר ממש מתרגש אני כבר רוצה להיות על המטוס ,להיות בתוך מטוס זה משהו שרק חלמתי עליו עד אותו רגע ,להרגיש אותו מתנתק מהקרקע להיות תלוי באוויר, והחשוב מכל לדעת שמעכשיו אין דרך חזרה, ההורים שלי לא יכולים להתחרט.
הנה מגיע תורנו והדיילת שואלת את כל השאלות הבנליות ארזתם לבד , יש לכם סכין, אולר, בקבוק זכוכית, נשק כלשהוא ,כמובן שלא היה לו כלום. אבל אבא שלי חייב להגיד איזה משהו וזה מאוד אופייני לו "יש לנו את הנשק הכי חזק שישיש לנו את החת"ת" והוא מוציא את החת"ת ומראה לה היא אומרת בסדר יאללה אתם יכולים לעבור (החת"ת זה ספר שמאחד בו שלושה ספרים את חמישה חומשי תורה את התהילים ואת התניא .) הגענו לדלפק ואנו מניחים את המזוודות על המשקל והדיילת בדלפק שמה את המדבקות על המזוודות , בודקת את הדרכונים שלנו , הכל בסדר אתם יכולים להמשיך .ההתרגשות שלי רק הולכת וגוברת אנו מתקדמים לעבר היציאה ומחכים לאוטובוס שיסיע אותנו למטוס . את הנסיעה באוטובוס אני זוכר כמשהו מרגש מאוד ,הגיע האוטובוס ואנו עולים עליו בנסיעה של פחות משלוש דקות עד המטוס הרגשתי שזה מהלך חיי . האוטובוס נעצר ירדנו והתחלנו לעלות במדרגות המטוס ואני בתוך התרגשות מעורפלת אני מרגיש שחיי משתנים ברגעים אלו. נכנסנו למטוס התיישבנו במקומותינו וכל דקה שעברה עד ההמראה הייתה בשבילי כמו נצח וברגע ששמעתי את הקברניט מתחיל לדבר ומודיע על היעד, וכמה זמן, וכמה רגל מעל פני הקרקע אנחנו עומדים להיות, הרגשתי שזהו הפעם באמת זה אל חזור ואז אני שומע את הקברניט אומר מן הסתם את אותם משפטים שכרגע הוא אמר אבל באנגלית , הדיילת הראשית מודיע לכולם לחגור אנו עומדים להמריא וכשאני שומע גם אותה אומרת את כל זה באנגלית אני מבין שאני הולך לעולם אחר, אני יכול להתוודות היום שכשמעתי את הדיילת באותו זמן זה ממש ריגש אותי שאני שומע קול של אישה תיארתי לעצמי שהיא גם הייתה מאוד יפה .בעצם אחרי שראיתי את הדיילות לא היה לי ספק שזאת שדיברה ברמקול הייתה יפה .
רגע ההתנתקות מהקרקע ואני מלא באדרנלין לא מצליח לחשוב לא מצליח לדבר כולי עסוק בהתרגשות שמציפה אותי, אבא שלי יושב לידי וממלמל לו כל מיני פסוקים מהתהילים ותוך כמה דקות מרגע ההמראה הוא כבר נרדם ואני לא מפסיק להסתכל לבחון לנסות להבין מה יש בעולם הזה שהוא נראה כזה טוב .
ואז לאט לאט אני לא אשכח איך עוד על המטוס אני התחלתי לשאול את עצמי שאלות רבות כמו למה נולדתי במשפחה הזאת? למה לא נולדתי במשפחה חילונית ? איפה הייתי עד היום ? האם אני באמת יכול להיות כמוהם? או שאני פשוט לא יכול כי לא יקבלו אותי אז מה אני צריך לעשות ? ואיך עושים את זה ?.
אני לא מצליח להירדם, אני בהתרגשות גדולה, אבא שלי חורפ לידי, והנה אני מתחיל להריח ריח של אוכל אני מבין שהולכים להגיש לנו ארוחה כל כך שמחתי נראה שזה הפעם הראשונה בחיי שאכלתי מחוץ לבית במקום של חילונים עם אבא שלי .
הדיילות מתחילות לעבור עם העגלות של האוכל ואפילו מזה אני מתרגש אני לא מאמין שיצא לי לדבר עם הדיילת .והנה הדיילת מגיע אלינו ושואלת מה תשתה ואני מתחיל להתבלבל ומתוך אינסטינקט אני מעיר את אבא שלי ואבא שלי ישר אמר לה מים אז גם הוא וגם אני קיבלנו מים . אבא שלי מרים את עצמו קצת מהכיסא ואומר לדיילת שאנחנו הזמנו עם הכרטיס אוכל שהוא גלאט כושר אז היא ענתה לו בסדר כשיגיע האוכל אני ידאג לכם לאוכל כשר, אבא שלי חוזר ואומר לה גלאט כושר כן, טוב אני אבדוק עונה הדיילת ואני כל הזמן מקשיב וער לכל מה שמתרחש באותם רגעים עם הדיילת ואני קצת מתבאס שאני לא יכול לטעום את מה שכולם אוכלים כי אני בטוח שזה הרבה יותר טוב מהגלאט כושר שאבא שלי הזמין. אבל לא נורא העיקר שאני מרגיש את התחושה של לאכול במטוס אוכל אחר שהוא לא מהבית.
אבא שלי שותה מהמים וחוזר לישון ולא חולפות כמה רגעים והנה מגיע כבר האוכל , אני מחכה בקוצר רוח לראות מה יביאו לנו ומה מביאים לאחרים ולהפתעתי לא היה שוני כל כך גדול .
הדיילת מגיע אל האזור שלנו ,אבא שלי מתעורר, והדיילת באדיבות רבה שזה גם ממש הפתיע אותי אומרת לנו, הנה לכם המנות שהזמנתם גלאט כושר ושמה את זה על המדף הנפתח מהכיסא שמלפנים ,ליד המנה הארוזה היא מביא גם לחמניה ארוזה, אבא שלי שואל אותה עם זה מזונות או המוציא , והיא ממש לא מבינה מה הוא רוצה ואבא שלי מנסה להסביר לה איזה ברכה מברכים על הלחמניה ברכת מזונות או ברכת המוציא ? אין לי מושג אמרה וגלגלה עניים עם פנים קצת נבוכות שאיך זה שהיא היא לא יודעת התשובה ואיך בכלל היא לא יודעת מה זה מזונות ומה זה המוציא .אבא שלי אמר לה לא משנה אז מבחינתי זה המוציא, בסדר אין לי בעיה שזה יהיה המוציא אמרה וחייכה. ובאותו רגע אבא שלי קם ממקומו ואמר לי שאם אני רוצה לאכול מהלחמניה אני צריך לבוא איתו ליטול ידיים . רציתי לאכול מהלחמניה אז קמתי עם אבי כדי ליטול ידיים. חשבנו שזה יקח שתי דקות אך הדרך עד לסוף המטוס הייתה ארוכה משציפינו היינו צריכים לחכות כמה פעמים שהעגלות של הדיילות יעברו אותנו . ואז כשהגענו לסוף המטוס היינו צריכים לחכות בתור . חיכינו וכשלרגע התפנה נטלתי ידיים מהר והייתי כבר בדרכי למקומי , הגעתי מהר ככל האפשר למקומי התיישבתי והתחלתי לאכול. גם רגע זה של להיות לבד ללא אבי, ולאכול במקום אחר, ואוכל אחר, היה זכור לי ממש כרגע מיוחד בחיי ואחרי קצת זמן גם אבי הגיע והתחיל לאכול ושאל אותי אם בירכתי עניתי שכמובן , אכלתי לאט התענגתי על כל ביס וביס , וכשסיימתי אבי נתן לי את החת"ת ואמר לי לברך ברכת המזון . ואז גם הוא בירך את ברכת המזון כשהוא סיים לאכול . והמשיך לקרוא פסוקי תהילים ותניא אני כמובן לא בירכתי אני רק עשיתי את עצמי מברך כדי שאבא שלי יהיה מרוצה .
תוך כדי שאבא שלי קורא בתהילים הוא שוב נרדם ואני לא מצליח להירדם אני עדיין כולי בהתרגשות גדולה המטוס כולו שקט וכל רחש קטן או תזוזה של אדם אני ישר סקרן לראות מה זה מחכה לראות מה ההמשך של כל הטיסה הזאת .
לאט לאט אני מרגיש שכבר עברנו יותר מחצי הדרך ואני כבר רוצה להיות בשלב האחרון של הטיסה, אני כבר רוצה לנחות, אני כבר רוצה לראות את אמריקה על מה מדברים .
בראשי אני מדמיין שכולם יפים, כולם עשירים, הכול נוצץ , הכול זוהר, בעצם בעולם הזה הכול מותר,
ולפתע נדלקים האורות ואני שוב שומע את הקברניט והוא אומר שאנחנו לקראת נחיתה בשדה התעופה קנדי שבניו יורק תודה רבה לכם ושיהיה לכם שהות מוצלחת ויום טוב . ואת כל זה הוא חוזר ואומר באנגלית איזה כייף.
ושוב הדיילת היפה אומרת להדק חגורות וגם היא מאחלת לנו שהות מוצלחת וחוזרת על כל זה באנגלית .
ואני חושב לעצמי איזה אנשים אדיבים, איזה אנשים פתוחים, הם לא מכירים אותי ומאחלים שיהיה לי רק טוב וכייף .
לאט לאט אני מרגיש את המטוס מתחיל להנמיך טוס והבטן שלי קצת מתהפכת גם מרוב התרגשות וגם מהתחושה הלא מוכרת הזאת, ומרגע לרגע אני מרגיש יותר את הירידה של הגובה ושוב התרגשות רבה מציפה אותי , מה קורה שם אחרי שנרד מהמטוס אני מסתכל מחלון המטוס ומנסה למצוא שברירי מידע על מה שקורה בארץ הזאות אך אני לא מצליח לכוון את מחשבותיי הכול ממש מעורפל ומרוגש כל כך שאני לא מצליח להתרכז אני כולי מחכה לנחיתה, ואז אני מרגיש את גלגלי המטוס נוגעים בקרקע שתי חריקות קטנות והמטוס מתיישר, המהירות העצומה שבה המטוס נחת על הקרקע ברגע נהפך לנסיעה איטית , כולם מוחאים כפיים ואני לא הבנתי את המנהג הזה למה ? אני מרגיש שאני רוצה להתפרץ ולצעוק יש יש אבל אני חסום שום דבר לא תראו על זיו פני חוץ מרצינות מסקרנת .
המטוס נעצר הדלתות נפתחות ואני ואבי בתור עם כולם לרדת מהמטוס רק שהפעם אין אוטובוס ישר לטרמינל זה הפתיע אותי ממש איזה חדשנות המטוס מתחבר לבניין .כשנכנסנו לטרמינל הבנתי שאני כבר לא אותו אחד שהייתי עד עכשיו .


 

עיניים

צורב לה בגרון כאילו עשן; עוד מעט ל"ג בעומר, והיא שומעת את הילדים בחוץ. בנים. יש גם בנים נחמדים, בטוח, לא כולם חוליגאנים. זוכרת איך פחדה לעבור ליד בית-ספר אורט טכניקום, בדרך לצרכניה, מכווצת את עצמה לאפס, שלא ייראו אותה, שלא יחשבו לצחוק עליה. גדר – הם בצד שלהם והיא עוברת את הכביש, עוקפת את הפחד. במשקפיים החדשים היא רואה יותר טוב את עלי העץ הבוהקים. זה נס. כאילו שטפו את העולם עבורה. שמחה. החיים השתנו, וורוד.

הם לא. מהר מאד ראייתה שוב נחלשת, נתלשת, נזרקת, נזעקת וגרונה שוב מתכווץ בה; מתכוון לומר משהו ולא אומר, רק הצעקות של סבא אומרות.

סבא מרשה לעצמו, לא אכפת לו מה חושבים עליו. כן אכפת לו להיות נאה, מטופח, הדור, שרמנטי. בארון העץ הורוד, המסיבי, תלויים בגדיו וריח נפטלין נעים. על קרקעית חלקו העליון של הארון מסודרים מסמכים ותמונות בתוך קופסאות נעליים ריקות מקרטון, ועוד כמה דברים. אפשר להתחבא בין הארון לקיר, יש רווח בגודל ילדה.

ילדה רזה ופוזלת.

הולכים שוב ושוב לרופא, בניסיון לעבוד עליה בעיניים.

להחליף משקפיים, זה יפתור את הבעיה.

אולי צריך להחליף משהו אחר?

גיל שנה ושמונה חדשים – ניתוח פזילה ראשון (נולדה פוזלת בניתוח קיסרי).

לטשטש אותה ולחדד את עיניה עם שתי פיסות זכוכית.

העיניים שלה מסרבות לראות. מה אתן מסרבות לראות? מה הגוף הזה חשוב בכלל? קשה לה לנשום באזור החזה. כאילו חסום שם מישהו,

מי? זרימה, זרימה של מילה: התודעה. רך. פלומות חוץ, ציוצי צפרים נעימים, תקתוק השעון של תנור האפייה. הוא מתקתק בקול ובמהירות, מהירות פעימות ליבה. הוא כאילו מזרז אותה, או לא כאילו. יושבת בתוך המים האלו, המציפים את שדה הראיה שלה. מים של רחם, מים שהיא בהם בעיניים פקוחות, רושמת ונושמת בתוך המים האלו. האותיות נראות דרך מים.

לבד. תקתוק השעון נעים וציוץ הציפורים גם. עכשיו הן מצייצות כולן בבת אחת במין תזמורת מרוכזת ואז נפרדות לציוצים אינדיבידואליים ולשקט. מדי פעם ציוצון בודד. רק תקתוק התנור ממשיך להיות קבוע וסדיר – קצב בודד בתוך הבריאה האורגנית, המזמרת ומתוזמרת בכוחות השונים לחלוטין מהכוחות המפעילים את התקתוק.

האם תוכל אי פעם להיות בהכרת תודה למנגנונים המפעילים את תקתוק התנור, אותם מנגנונים שסדרו את עין ימין הפוזלת שלה בניתוח, לפחות למראית עין. כן – כי המוח לא שיתף פעולה. בזמנים אחרים הייתה נשארת כך פוזלת לשארית חייה, למה כל-כך קשה לה לשמוח עם טכנולוגיה רפואית זו, שעזרה גם לה כל-כך? הכוחות האלו עומדים גם מאחורי רעשי הקדיחה וניסור המתכת המפרים את ציוץ הציפורים הפסטוראלי מכיוון סדנתו הפיראטית של אחד משכניה, או זעקות הניסור הרמות המגיעות מבניית גוש המגורים האפור מול ביתה, בקצה ההפוך לערוגת הירק הקטנטונת שלהם?

מהצד השני – ערוגת הירקות והגינה החצי-מוזנחת שלה. כמו חיה, הקופאת בזמן שתוקפים אותה ומקווה שהטורף יחשוב שהיא מתה ויוותר, כך החצר שלה, כך היא, קצת טבעית, קצת אקולוגית, קפואה בעת זרימת המילים, שמחכות לספר לעולם על מסע אחר, מסע של אמון ואפשרויות הגלומות בשלום בינה לבין גלגלי השעון של התרבות אליה נשלפה דרך דופן בטן אימה בידי הרופאים המרדימים – ישר לתוך… חדר ניתוח בבית חולים.

 המשפחה, הרופאים, כולם נשארו בתחומי הנוחות שלהם, התחומים המוגנים והמוכרים של בית הסוהר, תחומי מערת אפלטון – המערה המעוורת, ממנה איש לא רוצה לצאת לחופשי, בה רואים רק את צל החיים, ונשארים בבורות הקיומית החמימה והנעימה.

"לא כדאי לקחת סיכון" הם אומרים.

כלואה בתוך ה COMFORT ZONE, היא נלחמת בחוטים הקושרים את צווארה, נאחזת וצועקת, נלחמת, מנסה לנתק את קורי השינה, קורי העכביש, קורי הכלא של נשמתה.

הנמר שבה רוצה להתעורר, לזנק, להראות לה שהיא לא חיה נטרפת, אלא טורפת. היא לא צריכה לקפוא, להיות שקופה, לברוח ממבטו של הטורף. הילדים שצחקו והפחידו כבר גדלו, חלו, שמנו ואיבדו מכוחם. לא. היא – תפקידה לרוץ במרחבים הפתוחים.

והיא רצה.

וממשיכה לרוץ, חולפת על פני האישה מרמת הגולן – שוויתרה והפכה לטרף.

על פני חולים מחוברים לצינורות בית הכלא, זועקים בשנתם.

חולפת על פני רבבות שנטרפו בלי לגלות את הנמר שבתוכם, נוהמת כמה נהמות שמחה ועידוד לאלו שעדיין מתלבטים בזהותם וממשיכה במרחבי סוואנה עצומים, ממשיכה, כשהרוח בשערה-פרוותה, נחיריה רוטטים.

המרחבים סביבה מרהיבים את עיניה הגלויות, הרגועות. עיניה, בבית מעל הגינה הקופאת, רואות לפתע מרחקים ועומקים שעיני בשר לא מסוגלות להם. שנים של קיפאון שבתוכם משהו בה למד לראות את הנסתר.

ובעודה נזכרת במה שתמיד היה שלה,  התנערה  גם גינתה מפתיתי השלג ושאגה שאגה משלה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s