השתחררות

(מבוסס על סיפור אמיתי)

ישבתי ליד שולחן האוכל והכתיבה והרגשתי אושר טהור וחופש. הגרון הרגיש פתוח לאינסוף מרחבים ורק אז הבנתי עד כמה הייתי כלואה כל חיי שקדמו לרגע זה.

זה היה השולחן אליו ישבתי כל בוקר לרשום את חלומותיי עם שתיית תה הצמחים לפני תרגול המדיטציה והיוגה.

זה השולחן אליו אשב במשך שנים לכתוב את זרם התודעה, לכתוב להקלת הפחד, כשהכתיבה היא החוט העדין המחבר אותי לשפיות.

השולחן היה מורכב ממכונת התפירה של סבתי ז"ל, ועליו לוח זכוכית עבה ועגול בקוטר 110 ס"מ. מכונת התפירה ידעה לילות לבנים תחת ידיה האמונות של סבתא, שהייתה יצירתית ובודדה, כך ששולחן זה היה מנוסה מספיק לנשיאת כל מילותיי – אלו הראויות לפרסום ואלו הגנוזות לנצח בלהבות מדורה או בניחוח העולה מהמזבלות העירוניות.

בעודי יושבת באושר ובחופש, הרגשתי איך משהו בי עולה מעל גופי ואז צצה בי המחשבה, זרע החושך, מחשבת פחד – אני הולכת למות.

גרתי בתל-אביב. ברחוב אלנבי, הייתה לי דירת גג. גג ענק. זה היה בתקופה שתרגלתי הרבה יוגה… חזרתי מהמזרח שנתיים קודם, שם למדתי ותרגלתי מדיטציה ויוגה. שם גם הבנתי שהמחשבות שלי אינן האמת האובייקטיבית. וואו! שאפשר, נניח, שהפחד או הספק או העצלות (שבעצם מפעילים אותי באמצעות מחשבותיי) הם רק מכשולים שמפריעים לי למדיטציה (ולחיים שלמים) ושאני יכולה לא לפעול דרכם ולא לציית לשליטים מפחידים אלו ש(עדיין )לא ידוע מהיכן צצו.

האושר הגיע אחרי מעשה אהבה עם ידידי הרוחני, שבדיוק נכנע לחיזורי חברה שלי והתחיל מערכת יחסים איתה.

הוא התקשה לסרב לה.

שכבנו ביער, ליד ירושלים, ליד המדורה.

לפני זה הוא לקח אותי למקום בו התנדב בעבר עם חולי נפש, תחום שתמיד משך אותי.

אחרי מעשה האהבה הגיע הניתוק וכשחזרתי לתל-אביב, התקלחתי היטב ממגעו וזרעו, עד לתוככי וגינתי.

המציאות התחילה להתעוות מהרגע בו הופיע פחד המוות ובמצב הפתוח עד מאד שהייתי בו, הושפעתי מטלטלות הסביבה וחיצונית והפנימית.

כשלימדתי יוגה, ידעתי היכן לגעת ואיך, הרגשתי צ'אקרות נעות וזרימה נעימה.

נבהלתי.

הייתה בדידות ופחד גם.

זוכרת את עצמי בבית, במסע פנימי, מבשלת ויוצרת ממקור של ידיעה, מפוזרת, מידי פעם שוכחת איפה הנחתי את המשקפיים כשהייתי בלי עדשות המגע, מגששת דרכי בשכחה.

טעם גו עדן לתפוחי האדמה מילדותי ולקישואים. אני מחבקת את עצמי מבפנים. מי זה שמבשל עבורי מתוך גופי? 

אני יודעת שאני במסע של הארה ועם זאת הפחד מלווה אותי כחבר ותיק – בצמידות.

אחרי כמה ימים הפחד משתלט. קשה לי לישון ולאכול.

בסוף נשברתי ונתתי שייקחו אותי לפסיכיאטר, בן דוד של חבר.

הוא נתן לי זריקה.

הייתי בת 28, שנת '91…. ציירתי, עדיין במצב פסיכורוחני שחוויתי אחרי שנתיים של פיתוח מודעות אינטנסיבי – בזמנים שזה עדיין לא היה אופנתי, או אפילו מקובל –  הר געש מתוך צילום בנשיונאל גיאוגרפיק. ציירתי בשמן על בד: גווני כחול ותכלת קרים, מושלגים, ובם אדום מתפרץ ושוטף. באותה תקופה התפרץ איזה הר געש בפיליפינים, מהמקומות שבעת טיולי במזרח השפיע עלי לעומק רב. הרגשתי שאני מחוברת לכדור הארץ, לאימא אדמה, וגם להר געש פנימי,  שהתפרץ בי.

היום אני יודעת שהתודעות של כל בני האדם מחוברות בתודעה הקוסמית, הנקראת ביוגה, "צ'יט" אבל אז זה הפחיד אותי ולא היה לי ברור אם הר הגעש שהתפרץ גרם למשבר שלי (שנקרא בפי "החוויה") או אני גרמתי לו להתפרץ – היה שם פחד והייתה אשמה. אם היום זה היה קורה אולי היה אפשר לשקול שהאמנות שלי מבטאת אנרגיה קוסמית של התפרצות ובו זמנית הר הגעש מבטא אנרגיה דומה והנפגעים מהתפרצותו מבטאים את הכאב והפחד והכל נמצא בו זמנית בקיום.

הפחד שלי מהעוצמה הוא גם הפחד מהפגיעה וגם הכאב והפחד ממנו. נפגעתי מגבר והפחיד אותי הכאב, ניסיתי לקבור אותו והתפרצה לבה רותחת, מאיימת, מסוכנת. הרוחניות לא עזרה כאן ולא יכלה לכסות או לכבות את להבות הקנאה והפחד.

מהניסיון שלי למדתי שכשיש תחרות בין אלוהים לאני – האני תמיד מנצח. זה היה בדרך לגילוי שאת אלוהים האמיתי אפשר למצוא רק בפנים, במעמקי האני, מעבר לסחי ולקדחת…

את ציורי זה ציירתי אחרי שהתחלתי לקחת כדורים אנטי פסיכוטיים נגד הפחד.

שנים של התאהבויות, הרפתקאות, פציעות ומטעמים למיניהם, תוך כדי נסיון להפסיק עם הכדורים, ולחזור לאור, הסתיימו עם החלטה נחושה וספר.

העולם הזה געש רגז והתנגד, גם גופי המציא סרטן ומיני רגשות קשים, אך אני בשלי – יורדת לאט במינון ומטפסת במודעות ובאהבה בסולם הקורס בניסים, שזה שמו של הספר וכן הוא.

כשעזבתי את ישראל בעקבות הקול הפנימי שלי – אותו הקול האלוהי שהספר הניסי מלמד אותנו לחזור ולשמוע, עם הרבה פחד וכוח, כבר לא לקחתי את כדורי הניתוק, כבר לא היה לי סרטן וגם לא ממש היה לי בית.

הבית היה מזרון יוגה, יכולת כתיבה, קורס בניסים, סוטרות היוגה ואלוהים בתוכי פנימה. 

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“השתחררות

  1. טלי עוקבי

    רעיה יקרה
    כל-כל מרגש שאני עדין לא מצליחה להגיע למילים הראויות! המון חום ואהבה וחיים ואמת. מאוד נגע לי וזה גם כתוב היטב ואני אוהבת אותך, הדרך שהלכת בה הדרךשאת הולכת בה, גורלך, החופש והבחירה.
    חיבוק לב גדול טלי.

  2. תודה טלי, ריגשת אותי, תודה על האהבה. גם אני אוהבת אותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s