המלאך גבריאל בגילגוליו

 (כל הדמויות בסיפור  אמיתיות. הכל קרה בדיוק כך. כל קשר בין דמויות אלו למציאות, אינו מקרי כלל וכלל – ריה גינזר)

 

אנחנו מחכות שהזמן יחלוף עד שתגיע המונית. יושבות בלובי של מלון "סבוי", נודדות מכורסת עור שחורה ורכה לספת עור שחורה ורכה, ובחזרה. אנשים עוברים, יושבים, הולכים, מחכים, את החדר היינו צריכות לפנות ואין לנו איפה להיות מלבד כאן. סופי חסרת סבלנות.

"מתי נגיע לישראל?" היא שואלת בפעם השישית.

אני נותנת לה לצבוע מנדלות מהרדקה עם צבעים מהרדקה והיא צובעת בהתלהבות על שולחן הזכוכית הנמוך. אני לא שמה לב כמה אני פוחדת מהאנשים סביב.

שלא אפריע, שלא תלכלך את השולחן, שלא נתפוס מקום שמישהו אחר רוצה, שלא  יכעסו עלי עובדי המלון שאני לא משלמת על שהותנו בלובי, שהמזוודה הגדולה תופסת מקום במחסן המיועד בדיוק לכך: אני רק יודעת שאני חיה בתוך ערפל, וגם ידיעה זו מעורפלת.

 

 יש הרבה מקום בדף, לצד המנדלות הצבועות, ואני כותבת לה סיפור שנכרך לספרון קטן, אותו אשכח ששמתי בתוך ספר "הקוד", קוד ערבות הנשמות לריפוי יקיריהן, כשיבוא נהג המונית לקחת אותנו.

 

הכאב יושב בלובי, על כורסת חוסר המודעות העטויה אור שחור, מחכה להבנתי כך שאוכל להשתמש בו לריפוי חיינו. הכאב הורגש לרגע חולף, לפני שלושה ימים, בתוך צ'אקרת הלב שלי, כשהחלטתי לא להישאר בעיר להמשך הטיפול. טיפול מוזר. פרופסור או דוקטור סמונצ'יני האיטלקי  מזריק סודיום ביקרבונט, סודה לשתייה בלשון העם, ישר לווריד, באמצעות ד"ר רידלה הגרמנייה ממה שהיה פעם יוגוסלביה, במרפאתה הפרטית האלגנטית והיוקרתית, מול המוזיאון לאמנות חדשה, באזור האמנים.

אוגוסט, זמן חופשת הקיץ, מוזיאונים ובתי קפה מינכנאים אופנתיים.

מתוך העיוורון הפיזי והנפשי אני רואה במעורפל בתי קפה מדליקים, מיוחדים, מזמינים – יש אחד כזה במסלול הבקר הקבוע שלנו בין המרפאה למלון ובחזרה.

לפעמים אין לסופי הקטנה כוח ללכת את המסלול הקצר הזה  ברגל, ועידן נושא אותה בזרועותיו האוהבות, המודאגות.

אנחנו מחפשים בטלפון שאני קונה ומתקשה להפעיל – בגלל העיניים, בגלל השפה, בגלל חוסר הזמן, או העזרה, או הסבלנות – מרפאות לטיפול בהיפרתרמיה, בכימותרפיה הומיאופתית ובכל מיני שיטות, חלקן מובנות, חלקן הזויות לחלוטין.

הגלישה באינטרנט גם היא מסובכת, למרות שבמיוחד בשביל זה נמצא איתי הניד מהארץ; עידן הביא אותו. קנינו לו מודם אלחוטי בנסיעת מונית גשומה, למקום לא ידוע, עם סופי, ממוכר טורקי רגע לפני הסגירה. המידע המיוחל נתקל במחסומים טכניים, פיסיים, בריאותיים, תקשורתיים ורגשיים, על רקע ההקאות המתרבות של הילדה הנחלשת ומרזה, וטראומת העם היהודי במקום הפיזי הזה דווקא.

הריבים שלי ושל עידן, וכל הרגשות הקשים של כל אחד מאתנו, מכרסמים, כך אני מרגישה, בכוחות הריפוי העצמי של גופה המתוק.

עידן, שהצטרף לשבוע באמצע מעבר מדירתו השכורה בקיבוץ לבית הוריו, בגלל שאין לו עבודה וכסף, עמד לחזור לישראל.

 

הפחד להישאר לבד עם סופי בעיר הזרה: נכה עם ילדה רזה, שלא אוכלת וכן מקיאה, לבד בארץ ששפתה שפת סבי – שפתי הראשונה על כוכב זה, אינטימית להחריד ושכוחה מאז מותו – 20 שנה.

אמת שנוכחותו של עידן הייתה קשה – היחסים שלנו נשקו לגבול הטירוף ובכל פעם שנשקו היטב – סופי הקיאה והאווירה הפכה לגיהינום.

אבל לפחות הוא לא נכה חצי עיוור, כמוני – הוא יכול להרים אותה כשאין לה כוח ללכת, לנהוג ברכב, לראות שלטים ומספרי בתים.

עידן מצא את סמונצ'יני אחרי האכזבה מהרדקה.

שילמתי  1000 יורו בלי קבלה – לרופא המרדן, הרדוף בידי החוק במולדתו ובעוד מקומות בעולם; האם הוא יכול לעזור, או שגם הוא רק מיואש מהנזקים והסבל של הטיפולים המקובלים ומגשש באפלה?

כשאני פוגשת אותו, נפתחת אותה צ'אקרה אליו מבלי שאבין למה – תחושה נעימה של אהבה.

ההחלטה לחזור סגרה אהבה זו בכאב, כמו שכל אהבה נסגרת.

היו אהבות בחיי שלא חשתי בכאב סגירתן, הראשונה – אימא – מתה לפני יום הולדתי ה 12.

 

אני כותבת, בלובי הקטנטן של מלון סבוי – סיפור ספונטאני לסופי פרייה שלי, ליד המנדלות שצבעה. בלי  לדעת שזו דרכה של רוחי לקרב למודעות שלי משהו שיושב על כורסת אור עטויה שחור:

 

"היה הייתה נסיכה חכמה מאד. אימא ואבא שלה היו חכמים גם הם וכל הממלכה שגשגה: תושביה היו שמחים בחלקם ובריאים, וכל הצמחים, הפרחים, ההרים, הנהרות והאגמים היו שמחים. גם השמיים.

 

 

יום אחד תקף את המלכה וירוס אכזרי שגרם למותה. נשמתה השמחה עלתה לשמיים והוסיפה להביט באהבה ביקיריה; המלך, הנסיכה והממלכה. משם שלחה המלכה אהבה רבה.

המלך והנסיכה נעצבו אל ליבם עד מאוד, כי התגעגעו למלכה. כל אנשי הממלכה נעצבו אל ליבם, אפילו ליצן החצר, והשמחה ניטלה מהממלכה.

המלכה שלחה להם מהשמיים חיבוקים וחייכה אליהם באהבה אך הם לא התעודדו והמשיכו להיות עצובים ולהתגעגע למלכה האהובה והחכמה שלהם.

 

כולם היו כל-כך עצובים, שהפסיקו ללכת לעבודה, הפסיקו בכלל לעשות את מה שהיו עושים; המלך הפסיק למלוך ולנהל את הממלכה, הנסיכה הפסיקה ללמוד, הליצן הפסיק להצחיק, חוטבי העצים הפסיקו לחטוב עצים, שואבי המים הפסיקו לשאוב מים וכולם היו עצובים מאד.

רק הפרחים, ההרים, העצים, הנהרות והאגמים המשיכו להיות בשמחתם וידעו שהמלכה מסתכלת ומחייכת מהשמיים.

 

המלך בילה את ימיו בעצב והזניח את חובותיו.

הנסיכה בילתה את ימיה בעצב והזניחה את חבריה, משחקיה ולימודיה האהובים.

כל תושבי הממלכה בילו את ימיהם בעצבות גדולה והזניחו את חייהם, אפילו הליצן לא מצא צחוק בליבו וחדל לבדר ולשמח.

הממלכה הידרדרה והפכה משמימה, רק ההרים, העצים הצמחים והנהרות, האגמים והחיות הוסיפו להיות שמחים אף מאושרים.

 

המלך ניסה להחזיר את המלכה מהשמיים.

הנסיכה ניסתה להחזיר את המלכה מן השמיים.

כל תושבי הממלכה ניסו להחזיר את המלכה מהשמיים, אפילו ליצן החצר ניסה.

אף אחד לא הצליח. נשמתה השמחה של המלכה המשיכה לשלוח אהבה רבה לממלכתה וידעה שהכל טוב, ויהיה טוב.

 

יום אחד עברה כרכרה זרה בבירת הממלכה, ובכרכרה ישב המלאך גבריאל, ששמע שהממלכה זקוקה לעזרה. גבריאל הציץ דרך הווילון המוסט בחלון הכרכרה וראה את הייאוש בהליכת האנשים, בזווית בין הראש לגוף, בצעדים, בהבעות הפנים ובקולות הדיבור. הוא חש בייאוש שבלבם וראה את החלל הריק שנוצר שם.

 

המלאך גבריאל הביט סביב וראה אנשים עצובים בכל מקום. הוא חייך לעצמו ושר:

 

מה שהיה – אין להשיבו עוד,

מי שישב עמנו הלך לדרכו,

וגם אנחנו הלכנו,

לדרכנו.

רק האהבה נשארה,

רק השמחה שבלב.

 

אני שמח ועולז

כי אני אוהב

 

אני שמחה ומאושרת

כי אני מוארת…

 

וכך המשיך לשיר בשקט, בעוד הכרכרה, הרתומה לחדי קרן, עפה לשמיים.

 

ולמרות שהוא שר בקול חלש מאד (ויפה מאד) המלך שמע את השיר, הנסיכה שמעה אותו, המוקיון, חוטבי העצים וכל אנשי הממלכה שמעו את השיר.

מאיפה בא השיר?

המלך שמע אותו מתוך ליבו.

הנסיכה מתוך לבה.

כולם שמעו את השיר, כל אחד בלב שלו, כל אותו היום ואותו הלילה, דרך שנתם.

בבוקר כולם הבינו שהכל בסדר, אפילו שהמלכה הלכה לשמיים, וחזרו להיות שמחים.

המלך מלך בחכמה, הנסיכה חזרה ללמוד, לשחק ולשמוח וכל תושבי הממלכה חזרו לעשות את מעשיהם בתבונה, שמחה והצלחה.

 

המלאך גבריאל חזר בכרכרתו לשמיים, בדרך קיבל מהמלכה השמחה פרח בצבעים מרהיבים, בכל גוני הקשת, והם חייכו זה לזו באהבה.

 

מאז ועד היום, כשמישהו מת בממלכה, שלחו אותו לדרכו באהבה, והמשיכו בחייהם."

 

 

נהג המונית מגיע. בחייו לא ראה מזוודה כה גדולה, כה כבדה.

הוא לוקח את המזוודה, אני חוששת לגבו.

"לשדה התעופה", אני אומרת.

 

סופי ואני מאחור, אני מדברת עם הנהג בגרמנית, שהלכה והשתפרה מאז שהגעתי לגרמניה, וגם תוך כדי השיחה, ההולכת ומעמיקה: פוליטיקה, פילוסופיה (הוא חכם, אלוהים לוחש לי באוזן) ואז – סיבת בואנו לגרמניה.

"ממה היא סובלת?"

"סרטן".

נופים חולפים ביעף, מינכן מאחורינו.

מסתבר שמינכן היא העיר הטובה ביותר בין הערים הגדולות בגרמניה, ברפואה, למשל, באחוזי הפשע והאבטלה הנמוכים, כך למדתי מהנהג שלי.

ועוד על חינוך וחשיבותו לשלום עולמי.

ופתאום:

"איפה הסרטן?"

"במוח, בגומה האחורית" אני מצביעה לאזור בסיס הגולגולת.

"היא שואלת הרבה על העבר?" – שאלה מפתיעה, למה הוא מתכוון?

"אני משתדלת לספר לה הרבה על הילדות והעבר" ואז אני מספרת לו על יתמותי ובדידותנו.

אחד הדברים שמייחדים אותי מכל מי שאני מכירה הוא בדידותי המשפחתית – מגיל 20 אני חיה ללא משפחה, כולם מתו.

עכשיו, יש לי בת ושוב יש לי משפחה…

הוא מסביר שהחלק הזה אחראי על הדורות הקודמים.

לא ציפיתי לנהג מיסטיקן.

"שימי כסאות בשולחן האוכל עבור הורייך" הוא מציע. "הם אתך, רק הגוף שלהם איננו, הם כל הזמן קיימים. הם בני אלמוות."

אני המומה ומתלהבת, מנסה לספר לו על הסיפור שרק עכשיו כתבתי, קשה להסביר ואין זמן.

הגענו.

אנחנו יורדות בשדה התעופה, אני מבקשת כרטיס ביקור בו ברגע שהוא לוקח כרטיס להגיש לי:

"יש לי דירה קטנה להשכרה, אם תבואי שוב, יותר זול ממלון" אמר הנהג ששמו כתוב על כרטיס הביקור – גַבּור. אני שואלת מה פירוש השם, הוא אומר שבהונגרית פירושו גבריאל.

 

המלאך גבריאל בכרכרה! הוא מסרב לתשר ונוסע עם 40 יורו שלי ואהבת האלוהים שבי.

הדיילות לא ראו בחייהן מזוודה כה גדולה וכבדה, אך משום מה, הן מעבירות אותה למטוס.

לבי שר משך הטיסה כולה את שיר קיום האלוהים.

למחרת, בישראל, סופי לא מקיאה.

הנהג גבריאל שינה את הסיפור שכתבתי; אצלנו, אצל גבור ואצלי, הסוף אחר:

בארמון יש כיסא נוסף ליד שולחן האוכל המלכותי – כיסא למלכה הצוחקת בשמחה משמיה.

ובביתי כיסאות לסבא, אבא ואימא, סבתה ועוד – סביב לשולחן האוכל העגול, הלבן.

לפעמים הם באים לבקר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s