עיניים

. עיניים

 

 

צורב לה בגרון כאילו עשן; עוד מעט ל"ג בעומר, והיא שומעת את הילדים בחוץ. בנים. יש גם בנים נחמדים, בטוח, לא כולם חוליגאנים. זוכרת איך פחדה לעבור ליד בית-ספר אורט טכניקום, בדרך לצרכניה, מכווצת את עצמה לאפס, שלא ייראו אותה, שלא יחשבו לצחוק עליה. גדר – הם בצד שלהם והיא עוברת את הכביש, עוקפת את הפחד. במשקפיים החדשים היא רואה יותר טוב את עלי העץ הבוהקים. זה נס. כאילו שטפו את העולם עבורה. שמחה. החיים השתנו, וורוד.

הם לא. מהר מאד ראייתה שוב נחלשת, נתלשת, נזרקת, נזעקת וגרונה שוב מתכווץ בה; מתכוון לומר משהו ולא אומר, רק הצעקות של סבא אומרות.

סבא מרשה לעצמו, לא אכפת לו מה חושבים עליו. כן אכפת לו להיות נאה, מטופח, הדור, שרמנטי. בארון העץ הורוד, המסיבי, תלויים בגדיו וריח נפטלין נעים. על קרקעית חלקו העליון של הארון מסודרים מסמכים ותמונות בתוך קופסאות נעליים ריקות מקרטון, ועוד כמה דברים. אפשר להתחבא בין הארון לקיר, יש רווח בגודל ילדה.

ילדה רזה ופוזלת.

הולכים שוב ושוב לרופא, בניסיון לעבוד עליה בעיניים.

להחליף משקפיים, זה יפתור את הבעיה.

אולי צריך להחליף משהו אחר?

גיל שנה ושמונה חדשים – ניתוח פזילה ראשון (נולדה פוזלת בניתוח קיסרי).

לטשטש אותה ולחדד את עיניה עם שתי פיסות זכוכית.

העיניים שלה מסרבות לראות. מה אתן מסרבות לראות? מה הגוף הזה חשוב בכלל? קשה לה לנשום באזור החזה. כאילו חסום שם מישהו,

מי? זרימה, זרימה של מילה: התודעה. רך. פלומות חוץ, ציוצי צפרים נעימים, תקתוק השעון של תנור האפייה. הוא מתקתק בקול ובמהירות, מהירות פעימות ליבה. הוא כאילו מזרז אותה, או לא כאילו. יושבת בתוך המים האלו, המציפים את שדה הראיה שלה. מים של רחם, מים שהיא בהם בעיניים פקוחות, רושמת ונושמת בתוך המים האלו. האותיות נראות דרך מים.

לבד. תקתוק השעון נעים וציוץ הציפורים גם. עכשיו הן מצייצות כולן בבת אחת במין תזמורת מרוכזת ואז נפרדות לציוצים אינדיבידואליים ולשקט. מדי פעם ציוצון בודד. רק תקתוק התנור ממשיך להיות קבוע וסדיר – קצב בודד בתוך הבריאה האורגנית, המזמרת ומתוזמרת בכוחות השונים לחלוטין מהכוחות המפעילים את התקתוק.

האם תוכל אי פעם להיות בהכרת תודה למנגנונים המפעילים את תקתוק התנור, אותם מנגנונים שסדרו את עין ימין הפוזלת שלה בניתוח, לפחות למראית עין. כן – כי המוח לא שיתף פעולה. בזמנים אחרים הייתה נשארת כך פוזלת לשארית חייה, למה כל-כך קשה לה לשמוח עם טכנולוגיה רפואית זו, שעזרה גם לה כל-כך? הכוחות האלו עומדים גם מאחורי רעשי הקדיחה וניסור המתכת המפרים את ציוץ הציפורים הפסטוראלי מכיוון סדנתו הפיראטית של אחד משכניה, או זעקות הניסור הרמות המגיעות מבניית גוש המגורים האפור מול ביתה, בקצה ההפוך לערוגת הירק הקטנטונת שלהם?

מהצד השני – ערוגת הירקות והגינה החצי-מוזנחת שלה. כמו חיה, הקופאת בזמן שתוקפים אותה ומקווה שהטורף יחשוב שהיא מתה ויוותר, כך החצר שלה, כך היא, קצת טבעית, קצת אקולוגית, קפואה בעת זרימת המילים, שמחכות לספר לעולם על מסע אחר, מסע של אמון ואפשרויות הגלומות בשלום בינה לבין גלגלי השעון של התרבות אליה נשלפה דרך דופן בטן אימה בידי הרופאים המרדימים – ישר לתוך… חדר ניתוח בבית חולים.

 המשפחה, הרופאים, כולם נשארו בתחומי הנוחות שלהם, התחומים המוגנים והמוכרים של בית הסוהר, תחומי מערת אפלטון – המערה המעוורת, ממנה איש לא רוצה לצאת לחופשי, בה רואים רק את צל החיים, ונשארים בבורות הקיומית החמימה והנעימה.

"לא כדאי לקחת סיכון" הם אומרים.

כלואה בתוך ה COMFORT ZONE, היא נלחמת בחוטים הקושרים את צווארה, נאחזת וצועקת, נלחמת, מנסה לנתק את קורי השינה, קורי העכביש, קורי הכלא של נשמתה.

הנמר שבה רוצה להתעורר, לזנק, להראות לה שהיא לא חיה נטרפת, אלא טורפת. היא לא צריכה לקפוא, להיות שקופה, לברוח ממבטו של הטורף. הילדים שצחקו והפחידו כבר גדלו, חלו, שמנו ואיבדו מכוחם. לא. היא – תפקידה לרוץ במרחבים הפתוחים.

והיא רצה.

וממשיכה לרוץ, חולפת על פני האישה מרמת הגולן – שוויתרה והפכה לטרף.

על פני חולים מחוברים לצינורות בית הכלא, זועקים בשנתם.

חולפת על פני רבבות שנטרפו בלי לגלות את הנמר שבתוכם, נוהמת כמה נהמות שמחה ועידוד לאלו שעדיין מתלבטים בזהותם וממשיכה במרחבי סוואנה עצומים, ממשיכה, כשהרוח בשערה-פרוותה, נחיריה רוטטים.

המרחבים סביבה מרהיבים את עיניה הגלויות, הרגועות. עיניה, בבית מעל הגינה הקופאת, רואות לפתע מרחקים ועומקים שעיני בשר לא מסוגלות להם. שנים של קיפאון שבתוכם משהו בה למד לראות את הנסתר.

ובעודה נזכרת במה שתמיד היה שלה,  התנערה  גם גינתה מפתיתי השלג ושאגה שאגה משלה.

 

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“עיניים

  1. נוגה שטיינר

    תודה על ההצצה לבית ילדותך.
    הסיפור הזה חידד אצלי את חושי הראייה והשמיעה
    והמישוש.
    אולי בגלל שהילדה לא רואה טוב החושים האחרים מפותחים.
    הרגשתי שהיא רוצה להגיד: "אני כן רואה! אני פשוט רואה אחרת מכם!"
    רציתי לחבק אותה ולומר לה שאני מזהה מי היא באמת
    ושהיא נפלאה כפי שהיא.

    הסיפור הזה, עבורי, הוא על המחסומים שהחברה\משפחה\תרבות נוטעים בנו.
    ושאיפת החברה שנשב בשקט באזור הנוח, רדומים, חרשים ועיוורים.
    אני חשה את הכאב והבדידות שלה כי זה גם הסיפור שלי.

    אהבתי מאוד את הדימוי "ערוגת הירקות והגינה החצי-מוזנחת שלה. כמו חיה, הקופאת בזמן שתוקפים אותה ומקווה שהטורף יחשוב שהיא מתה ויוותר…"
    משפט אחד שמשקף, עבורי, בתמונות וצבע את הפחד להיפגע (וגם הפחד לפגוע בשוגג).
    תודה, ריה שהזכרת לי
    לקחת סיכון ולקפוץ אל הלא ידוע
    אני זקוקה מדי פעם לתזכורות..
    ותודה לילדה החושנית שמנחה את הדרך.
    נוגה

  2. תודה, נוגה על ההבנה העמוקה, הזיהוי. לחיי העדות בקפיצה ללא ידוע… ריה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s