קטגוריה: שירה

מחרוזת

מחרוזת פנינים לבנה,

יפה וצפופה,

רוצה אני לשזור.

.

קרני ירח

משתקפות

בלובן הכסוף, העגול.

.

אני רוצה ללטף את עורך החלק

מתחת לירח זה, העצוב,

לחוש דמעותיי.

.

מחרוזת דמעות אתלה

על מזבח, לפני האל,

בתודה.

.

.

1999, אביחיל

מודעות פרסומת

השיר הראשון שלי

מול הראי

קשה. מעיק

עוצמת עין שמאל

רואה באחרת,.

כבד. קשה

שחור עצום וסדק

לחוץ

(ירוק, כחול, אור)

נפוח מסביב שחור

כבד. חונק

יודעת: מה שאני רואה בעין ימין

הוא מה שאני לא רואה בשמאל.

סוגרת ימין, פוקחת שמאל

קל, עולם,

פשוט, מציאות, קל

אני מתאמצת

פוקחת את שתחהן –

כבד. דבוק

מעיק

מביטה בראי – מרימה את הראש – הסנטר – חצי חיוך

מסתכלת על עצמי

מבחוץ:

מבחוץ לא רואים

וגם מבפנים, כשמסתכלים מבחוץ,

שוכחת…

 

1987

יצירת מציאות

מתוך ספרי "דרך", ספריית פועלים , 1998

תודה ליוצרת הדס גלעד, שעוררה בי השראה לחפש בספרי שירים יוצרי מציאות אחרת, טובה יותר…

***

כמה ידע שטמון בך

אתה לא יכול לתאר לעצמך!

אז פתח נא את

ותן לזה לזרום, בניחותא.

אל תעדיף את הזרם הפתאומי-סוחף-גורף

שאתה מדמיין לך,

שכח.

זכור.

***

התעודד!

אין שום תנאי שעליך לקיים

לקיים את האושר שלך,

עושרך.

צא לחפש את האוצר,

עבור בשבילים

או הישאר בביתך,

בכורסתך.

אין שום תנאי שעליך לקיים

ולא חוק עליו נאסרת לעבור,

רק את סף דלתו חצה,

גמא בשלושה צעדי ענק.

מאופק לאופק,

יש לך את המרחב.

***

ברגלי אוחז רע

ברגלי אוחז

רע.

זה לא טוב

שאוחז ברגלי

מבעד לשמיכה בעודני

שוכבת.

שמיכה אפורה כזו

לא עבה. ואני

מנסה לגרש אותו בכוח

מחשבתי.

אני חושבת אותו

לא כאן,

אני חושבת אותו חזק

ללכת, אבל

הווא ממרה,

אדיש כנראה לנסיונותי.

מחלקו העליון של גופי

אני שולחת לעולם,

לעץ הזה שמחוץ לי קיים,

אנרגית אור,

שלווה והרמוניה ברוכה.

אנרגיה של אלהים.

***

כן.

להגיד כן לעולם.

כן.

לשמור את הכן בלב

ולתת לו לפרוח.

כן

להכניס את המפתח לחור המנעול,

לסובב אותו באיטיות ו –

לפתוח את הדלת.

כן-

לתת לעולם למלא את

כל החללים הפנויים,

לפנות את אלו עם כל

הרהיטים הישנים והאבק.

אור השמש צורב את הלכלוך,

מחליק את פני השטח

ומעיר את הצללים בפינות.

כן.

לתת לעולם להשתקף

בראי התודעה המושלם,

ולצאת מכאן.

אין מה לדאוג-

הבית אף פעם לא נשאר ריק.

רגע בזמן

איזה כיף כאן,

בחדר העבודה שלי,

כשאני מתרגלת יוגה.

 

איזה כיף כאן,

בגוף הזה,

אמרה הנשמה.

 

איזה כיף כאן,

בזוגיות הזו,

כשהגבר מאפשר לי

לתרגל יוגה

ומשחק עם הבת שלי, שאינה שלו.

 

איזה כיף כאן,

בעולם הזה,

שאני יכולה ללמד בו את הכיף של החיים,

דרך הוראת היוגה,

ובכלל –

כל הטיפולים,

השיעורים,

הקורסים,

הספרים,

המאמרים,

הציורים,

ה-

 

להיות!

שלל

עוד שיר של חברתי האהובה אור (אהובה אור כרמלי), התפרסם אתמול באתר היומי POEM_A_DAY. שיר אהיב, שחבל שייעלם אחרי יום אחד:

שָׁלָל

בַּיּוֹם בּוֹ אֶמְצָא מִלִּים שֶׁיַּכְמִירוּ לִבְּךָ

אָעוּט עֲלֵיהֶן כְּמוֹצֵאת שָׁלָל רַב

וְאֶשְׁזֹר מֵהֶן פַּלְצוּר שֶׁיֶּחֱצֶה

אֶת הַחֲרָבָה בִּשְׁרִיקָה

וְיִכָּרֵךְ

בְּאַחַת

עַל צַוָּארְךָ

מְרַסֵּן דַּהֲרָתְךָ

וּמוֹבִיל אוֹתְךָ

עוֹדְךָ צוֹנֵף, סוֹעֵר

נִרְגָּשׁ –

אֵלַי

להמשיך לקרוא

עד הכלב הבא – איתן ארז

 

עד הכלב הבא – איתן ארז 

 

ושוב

כל מיני דברים קטנים

ודברים אחרים

קטנים גם הם,

דברים קטנים שתמיד

צריך לטפל בהם

אחרי

והם תמיד רבים

משידענו

לפני:

כמו למשל

המגירה עם התחתונים הקטנים

הבוהקים בצבעיהם המנצנצים

כמו דגי מעמקים

וכל מיני אימיילים

וכל מיני דברים קטנים אחרים

כמו מברשת שיניים

או כתובת על הקיר

או למשל המקום של הכיסא

או של הנעליים למשל

ולדחוף את המיטה לקיר

ולא בשביל לנקות

ופתקים קטנים בכתב הקטן הזה,

דברים קטנים

שתמיד צריך לטפל בהם

אחרי

והם תמיד רבים משידענו

לפני.

 

כמו אחרי

שמת לך פתאום הכלב

או שלא פתאום

ואז כל כך הרבה דברים קטנים

נצבעים בגוונים מטרידים

של אי רלוונטיות מציקה

לעין ולנשמה

והם רבים משידענו,

הקולר כמובן וכלי המים והאוכל

והתרופה החדשה לעור והרצועה

והתכשיר לטפילים והצעצוע שלו

והעצם ללעיסה ועוד אחת חדשה

והשטיח ושק אוכל כמעט מלא

וזה בערך הכל.

והמברשות לפרווה והתעודות

וההזמנה לחיסון

ולא לשכוח לבטל

את התור מחר לוט'

וזהו.

ולזכור לבטל את המשלוחים

של המזון

והנה כדורי הקלציום ושמיכת החורף

ועוד קולר דווקא חדש

וכלי המים לטיולים והשמיכה למכונית

והטיפות לאוזניים

לעזאזל.

ולא לשכוח לא לזכור

את כל הדברים היפים, הטובים

החוויות, ההרגלים והשתיקות

ולזכור שככה זה אין מה לעשות,

ניסינו הכל וכנראה כך עדיף

זו דרכו של עולם וכדומה

ולזכור לבכות

ולא לשכוח

שתמיד יש על מה

ושוב

להחליט

שזהו, נמאס סופית

אין כוח שוב להתחבר,

להתקשר, להתרגל

ושוב

ושוב להיפרד מידיד

עוד כלב, עוד חבר.

מעכשיו

אגדל צב.

 

חיים בעוצמה – רעיה גינזר

נעמי ואחיה רבו.
הוא משך,
היא משכה –
בתחפושת והם צעקו וצרחו.
האם ישבה בשלווה
פרי הבנה ומשמעת
בלי להתערב.

הייתה עוצמה של חיים בילדים
הם ממש היו שם! ראיתי!
חיים בעוצמה.

שנים לפני כן ראיתי נדל כזה;
עמדתי בתנוחת יוגה
ובעוד ראשי הפוך, מבין רגלי העומדות בפיסוק
הוא עמד גדול וגאה
עם העוקץ והכול
בעוצמת חיים אמיתית יותר מכל החדר.

קראתי מהר לחברתי להראות לה את היופי
והזמנו את השכן שיוציא אותו לטבע
(הרי הוא מסוכן לי).

חברה של חברתי נבהלה.
השכן הרג את הנדל.

אני עזבתי את הבית ההוא מאז,
וגם את הארץ ההיא
והחברה של החברה נכשלה בלימודי היוגה.

אחר כך חזרתי לארץ
ופגשתי את נעמי ואחיה רבים
ואמם מתבוננת.