תמונה

ונוס הכנענית

ונוס הכנענית – איתן ארז, ריה גינזר – קרמיקה 2012
ונוס הכנענית, ריה גינזר ואיתן ארז 2012

ונוס הכנענית, ריה גינזר ואיתן ארז 2012

מודעות פרסומת

עיניים

. עיניים

 

 

צורב לה בגרון כאילו עשן; עוד מעט ל"ג בעומר, והיא שומעת את הילדים בחוץ. בנים. יש גם בנים נחמדים, בטוח, לא כולם חוליגאנים. זוכרת איך פחדה לעבור ליד בית-ספר אורט טכניקום, בדרך לצרכניה, מכווצת את עצמה לאפס, שלא ייראו אותה, שלא יחשבו לצחוק עליה. גדר – הם בצד שלהם והיא עוברת את הכביש, עוקפת את הפחד. במשקפיים החדשים היא רואה יותר טוב את עלי העץ הבוהקים. זה נס. כאילו שטפו את העולם עבורה. שמחה. החיים השתנו, וורוד.

הם לא. מהר מאד ראייתה שוב נחלשת, נתלשת, נזרקת, נזעקת וגרונה שוב מתכווץ בה; מתכוון לומר משהו ולא אומר, רק הצעקות של סבא אומרות.

סבא מרשה לעצמו, לא אכפת לו מה חושבים עליו. כן אכפת לו להיות נאה, מטופח, הדור, שרמנטי. בארון העץ הורוד, המסיבי, תלויים בגדיו וריח נפטלין נעים. על קרקעית חלקו העליון של הארון מסודרים מסמכים ותמונות בתוך קופסאות נעליים ריקות מקרטון, ועוד כמה דברים. אפשר להתחבא בין הארון לקיר, יש רווח בגודל ילדה.

ילדה רזה ופוזלת.

הולכים שוב ושוב לרופא, בניסיון לעבוד עליה בעיניים.

להחליף משקפיים, זה יפתור את הבעיה.

אולי צריך להחליף משהו אחר?

גיל שנה ושמונה חדשים – ניתוח פזילה ראשון (נולדה פוזלת בניתוח קיסרי).

לטשטש אותה ולחדד את עיניה עם שתי פיסות זכוכית.

העיניים שלה מסרבות לראות. מה אתן מסרבות לראות? מה הגוף הזה חשוב בכלל? קשה לה לנשום באזור החזה. כאילו חסום שם מישהו,

מי? זרימה, זרימה של מילה: התודעה. רך. פלומות חוץ, ציוצי צפרים נעימים, תקתוק השעון של תנור האפייה. הוא מתקתק בקול ובמהירות, מהירות פעימות ליבה. הוא כאילו מזרז אותה, או לא כאילו. יושבת בתוך המים האלו, המציפים את שדה הראיה שלה. מים של רחם, מים שהיא בהם בעיניים פקוחות, רושמת ונושמת בתוך המים האלו. האותיות נראות דרך מים.

לבד. תקתוק השעון נעים וציוץ הציפורים גם. עכשיו הן מצייצות כולן בבת אחת במין תזמורת מרוכזת ואז נפרדות לציוצים אינדיבידואליים ולשקט. מדי פעם ציוצון בודד. רק תקתוק התנור ממשיך להיות קבוע וסדיר – קצב בודד בתוך הבריאה האורגנית, המזמרת ומתוזמרת בכוחות השונים לחלוטין מהכוחות המפעילים את התקתוק.

האם תוכל אי פעם להיות בהכרת תודה למנגנונים המפעילים את תקתוק התנור, אותם מנגנונים שסדרו את עין ימין הפוזלת שלה בניתוח, לפחות למראית עין. כן – כי המוח לא שיתף פעולה. בזמנים אחרים הייתה נשארת כך פוזלת לשארית חייה, למה כל-כך קשה לה לשמוח עם טכנולוגיה רפואית זו, שעזרה גם לה כל-כך? הכוחות האלו עומדים גם מאחורי רעשי הקדיחה וניסור המתכת המפרים את ציוץ הציפורים הפסטוראלי מכיוון סדנתו הפיראטית של אחד משכניה, או זעקות הניסור הרמות המגיעות מבניית גוש המגורים האפור מול ביתה, בקצה ההפוך לערוגת הירק הקטנטונת שלהם?

מהצד השני – ערוגת הירקות והגינה החצי-מוזנחת שלה. כמו חיה, הקופאת בזמן שתוקפים אותה ומקווה שהטורף יחשוב שהיא מתה ויוותר, כך החצר שלה, כך היא, קצת טבעית, קצת אקולוגית, קפואה בעת זרימת המילים, שמחכות לספר לעולם על מסע אחר, מסע של אמון ואפשרויות הגלומות בשלום בינה לבין גלגלי השעון של התרבות אליה נשלפה דרך דופן בטן אימה בידי הרופאים המרדימים – ישר לתוך… חדר ניתוח בבית חולים.

 המשפחה, הרופאים, כולם נשארו בתחומי הנוחות שלהם, התחומים המוגנים והמוכרים של בית הסוהר, תחומי מערת אפלטון – המערה המעוורת, ממנה איש לא רוצה לצאת לחופשי, בה רואים רק את צל החיים, ונשארים בבורות הקיומית החמימה והנעימה.

"לא כדאי לקחת סיכון" הם אומרים.

כלואה בתוך ה COMFORT ZONE, היא נלחמת בחוטים הקושרים את צווארה, נאחזת וצועקת, נלחמת, מנסה לנתק את קורי השינה, קורי העכביש, קורי הכלא של נשמתה.

הנמר שבה רוצה להתעורר, לזנק, להראות לה שהיא לא חיה נטרפת, אלא טורפת. היא לא צריכה לקפוא, להיות שקופה, לברוח ממבטו של הטורף. הילדים שצחקו והפחידו כבר גדלו, חלו, שמנו ואיבדו מכוחם. לא. היא – תפקידה לרוץ במרחבים הפתוחים.

והיא רצה.

וממשיכה לרוץ, חולפת על פני האישה מרמת הגולן – שוויתרה והפכה לטרף.

על פני חולים מחוברים לצינורות בית הכלא, זועקים בשנתם.

חולפת על פני רבבות שנטרפו בלי לגלות את הנמר שבתוכם, נוהמת כמה נהמות שמחה ועידוד לאלו שעדיין מתלבטים בזהותם וממשיכה במרחבי סוואנה עצומים, ממשיכה, כשהרוח בשערה-פרוותה, נחיריה רוטטים.

המרחבים סביבה מרהיבים את עיניה הגלויות, הרגועות. עיניה, בבית מעל הגינה הקופאת, רואות לפתע מרחקים ועומקים שעיני בשר לא מסוגלות להם. שנים של קיפאון שבתוכם משהו בה למד לראות את הנסתר.

ובעודה נזכרת במה שתמיד היה שלה,  התנערה  גם גינתה מפתיתי השלג ושאגה שאגה משלה.

 

רגע בזמן

איזה כיף כאן,

בחדר העבודה שלי,

כשאני מתרגלת יוגה.

 

איזה כיף כאן,

בגוף הזה,

אמרה הנשמה.

 

איזה כיף כאן,

בזוגיות הזו,

כשהגבר מאפשר לי

לתרגל יוגה

ומשחק עם הבת שלי, שאינה שלו.

 

איזה כיף כאן,

בעולם הזה,

שאני יכולה ללמד בו את הכיף של החיים,

דרך הוראת היוגה,

ובכלל –

כל הטיפולים,

השיעורים,

הקורסים,

הספרים,

המאמרים,

הציורים,

ה-

 

להיות!

לפני ואחרי

לפני שסופי הייתה ביצית מופרית, ציירתי את הציור שבצילום, כחלק מהזימון, מההזמנה לילדה… אחרי יותר מ 10 שנים, היא בת 9, נוספו כמה יצורים לתמונה:

המלאך גבריאל בגילגוליו

 (כל הדמויות בסיפור  אמיתיות. הכל קרה בדיוק כך. כל קשר בין דמויות אלו למציאות, אינו מקרי כלל וכלל – ריה גינזר)

 

אנחנו מחכות שהזמן יחלוף עד שתגיע המונית. יושבות בלובי של מלון "סבוי", נודדות מכורסת עור שחורה ורכה לספת עור שחורה ורכה, ובחזרה. אנשים עוברים, יושבים, הולכים, מחכים, את החדר היינו צריכות לפנות ואין לנו איפה להיות מלבד כאן. סופי חסרת סבלנות.

"מתי נגיע לישראל?" היא שואלת בפעם השישית.

אני נותנת לה לצבוע מנדלות מהרדקה עם צבעים מהרדקה והיא צובעת בהתלהבות על שולחן הזכוכית הנמוך. אני לא שמה לב כמה אני פוחדת מהאנשים סביב.

שלא אפריע, שלא תלכלך את השולחן, שלא נתפוס מקום שמישהו אחר רוצה, שלא  יכעסו עלי עובדי המלון שאני לא משלמת על שהותנו בלובי, שהמזוודה הגדולה תופסת מקום במחסן המיועד בדיוק לכך: אני רק יודעת שאני חיה בתוך ערפל, וגם ידיעה זו מעורפלת.

 

 יש הרבה מקום בדף, לצד המנדלות הצבועות, ואני כותבת לה סיפור שנכרך לספרון קטן, אותו אשכח ששמתי בתוך ספר "הקוד", קוד ערבות הנשמות לריפוי יקיריהן, כשיבוא נהג המונית לקחת אותנו.

 

הכאב יושב בלובי, על כורסת חוסר המודעות העטויה אור שחור, מחכה להבנתי כך שאוכל להשתמש בו לריפוי חיינו. הכאב הורגש לרגע חולף, לפני שלושה ימים, בתוך צ'אקרת הלב שלי, כשהחלטתי לא להישאר בעיר להמשך הטיפול. טיפול מוזר. פרופסור או דוקטור סמונצ'יני האיטלקי  מזריק סודיום ביקרבונט, סודה לשתייה בלשון העם, ישר לווריד, באמצעות ד"ר רידלה הגרמנייה ממה שהיה פעם יוגוסלביה, במרפאתה הפרטית האלגנטית והיוקרתית, מול המוזיאון לאמנות חדשה, באזור האמנים.

אוגוסט, זמן חופשת הקיץ, מוזיאונים ובתי קפה מינכנאים אופנתיים.

מתוך העיוורון הפיזי והנפשי אני רואה במעורפל בתי קפה מדליקים, מיוחדים, מזמינים – יש אחד כזה במסלול הבקר הקבוע שלנו בין המרפאה למלון ובחזרה.

לפעמים אין לסופי הקטנה כוח ללכת את המסלול הקצר הזה  ברגל, ועידן נושא אותה בזרועותיו האוהבות, המודאגות.

אנחנו מחפשים בטלפון שאני קונה ומתקשה להפעיל – בגלל העיניים, בגלל השפה, בגלל חוסר הזמן, או העזרה, או הסבלנות – מרפאות לטיפול בהיפרתרמיה, בכימותרפיה הומיאופתית ובכל מיני שיטות, חלקן מובנות, חלקן הזויות לחלוטין.

הגלישה באינטרנט גם היא מסובכת, למרות שבמיוחד בשביל זה נמצא איתי הניד מהארץ; עידן הביא אותו. קנינו לו מודם אלחוטי בנסיעת מונית גשומה, למקום לא ידוע, עם סופי, ממוכר טורקי רגע לפני הסגירה. המידע המיוחל נתקל במחסומים טכניים, פיסיים, בריאותיים, תקשורתיים ורגשיים, על רקע ההקאות המתרבות של הילדה הנחלשת ומרזה, וטראומת העם היהודי במקום הפיזי הזה דווקא.

הריבים שלי ושל עידן, וכל הרגשות הקשים של כל אחד מאתנו, מכרסמים, כך אני מרגישה, בכוחות הריפוי העצמי של גופה המתוק.

עידן, שהצטרף לשבוע באמצע מעבר מדירתו השכורה בקיבוץ לבית הוריו, בגלל שאין לו עבודה וכסף, עמד לחזור לישראל.

 

הפחד להישאר לבד עם סופי בעיר הזרה: נכה עם ילדה רזה, שלא אוכלת וכן מקיאה, לבד בארץ ששפתה שפת סבי – שפתי הראשונה על כוכב זה, אינטימית להחריד ושכוחה מאז מותו – 20 שנה.

אמת שנוכחותו של עידן הייתה קשה – היחסים שלנו נשקו לגבול הטירוף ובכל פעם שנשקו היטב – סופי הקיאה והאווירה הפכה לגיהינום.

אבל לפחות הוא לא נכה חצי עיוור, כמוני – הוא יכול להרים אותה כשאין לה כוח ללכת, לנהוג ברכב, לראות שלטים ומספרי בתים.

עידן מצא את סמונצ'יני אחרי האכזבה מהרדקה.

שילמתי  1000 יורו בלי קבלה – לרופא המרדן, הרדוף בידי החוק במולדתו ובעוד מקומות בעולם; האם הוא יכול לעזור, או שגם הוא רק מיואש מהנזקים והסבל של הטיפולים המקובלים ומגשש באפלה?

כשאני פוגשת אותו, נפתחת אותה צ'אקרה אליו מבלי שאבין למה – תחושה נעימה של אהבה.

ההחלטה לחזור סגרה אהבה זו בכאב, כמו שכל אהבה נסגרת.

היו אהבות בחיי שלא חשתי בכאב סגירתן, הראשונה – אימא – מתה לפני יום הולדתי ה 12.

 

אני כותבת, בלובי הקטנטן של מלון סבוי – סיפור ספונטאני לסופי פרייה שלי, ליד המנדלות שצבעה. בלי  לדעת שזו דרכה של רוחי לקרב למודעות שלי משהו שיושב על כורסת אור עטויה שחור:

 

"היה הייתה נסיכה חכמה מאד. אימא ואבא שלה היו חכמים גם הם וכל הממלכה שגשגה: תושביה היו שמחים בחלקם ובריאים, וכל הצמחים, הפרחים, ההרים, הנהרות והאגמים היו שמחים. גם השמיים.

 

 

יום אחד תקף את המלכה וירוס אכזרי שגרם למותה. נשמתה השמחה עלתה לשמיים והוסיפה להביט באהבה ביקיריה; המלך, הנסיכה והממלכה. משם שלחה המלכה אהבה רבה.

המלך והנסיכה נעצבו אל ליבם עד מאוד, כי התגעגעו למלכה. כל אנשי הממלכה נעצבו אל ליבם, אפילו ליצן החצר, והשמחה ניטלה מהממלכה.

המלכה שלחה להם מהשמיים חיבוקים וחייכה אליהם באהבה אך הם לא התעודדו והמשיכו להיות עצובים ולהתגעגע למלכה האהובה והחכמה שלהם.

 

כולם היו כל-כך עצובים, שהפסיקו ללכת לעבודה, הפסיקו בכלל לעשות את מה שהיו עושים; המלך הפסיק למלוך ולנהל את הממלכה, הנסיכה הפסיקה ללמוד, הליצן הפסיק להצחיק, חוטבי העצים הפסיקו לחטוב עצים, שואבי המים הפסיקו לשאוב מים וכולם היו עצובים מאד.

רק הפרחים, ההרים, העצים, הנהרות והאגמים המשיכו להיות בשמחתם וידעו שהמלכה מסתכלת ומחייכת מהשמיים.

 

המלך בילה את ימיו בעצב והזניח את חובותיו.

הנסיכה בילתה את ימיה בעצב והזניחה את חבריה, משחקיה ולימודיה האהובים.

כל תושבי הממלכה בילו את ימיהם בעצבות גדולה והזניחו את חייהם, אפילו הליצן לא מצא צחוק בליבו וחדל לבדר ולשמח.

הממלכה הידרדרה והפכה משמימה, רק ההרים, העצים הצמחים והנהרות, האגמים והחיות הוסיפו להיות שמחים אף מאושרים.

 

המלך ניסה להחזיר את המלכה מהשמיים.

הנסיכה ניסתה להחזיר את המלכה מן השמיים.

כל תושבי הממלכה ניסו להחזיר את המלכה מהשמיים, אפילו ליצן החצר ניסה.

אף אחד לא הצליח. נשמתה השמחה של המלכה המשיכה לשלוח אהבה רבה לממלכתה וידעה שהכל טוב, ויהיה טוב.

 

יום אחד עברה כרכרה זרה בבירת הממלכה, ובכרכרה ישב המלאך גבריאל, ששמע שהממלכה זקוקה לעזרה. גבריאל הציץ דרך הווילון המוסט בחלון הכרכרה וראה את הייאוש בהליכת האנשים, בזווית בין הראש לגוף, בצעדים, בהבעות הפנים ובקולות הדיבור. הוא חש בייאוש שבלבם וראה את החלל הריק שנוצר שם.

 

המלאך גבריאל הביט סביב וראה אנשים עצובים בכל מקום. הוא חייך לעצמו ושר:

 

מה שהיה – אין להשיבו עוד,

מי שישב עמנו הלך לדרכו,

וגם אנחנו הלכנו,

לדרכנו.

רק האהבה נשארה,

רק השמחה שבלב.

 

אני שמח ועולז

כי אני אוהב

 

אני שמחה ומאושרת

כי אני מוארת…

 

וכך המשיך לשיר בשקט, בעוד הכרכרה, הרתומה לחדי קרן, עפה לשמיים.

 

ולמרות שהוא שר בקול חלש מאד (ויפה מאד) המלך שמע את השיר, הנסיכה שמעה אותו, המוקיון, חוטבי העצים וכל אנשי הממלכה שמעו את השיר.

מאיפה בא השיר?

המלך שמע אותו מתוך ליבו.

הנסיכה מתוך לבה.

כולם שמעו את השיר, כל אחד בלב שלו, כל אותו היום ואותו הלילה, דרך שנתם.

בבוקר כולם הבינו שהכל בסדר, אפילו שהמלכה הלכה לשמיים, וחזרו להיות שמחים.

המלך מלך בחכמה, הנסיכה חזרה ללמוד, לשחק ולשמוח וכל תושבי הממלכה חזרו לעשות את מעשיהם בתבונה, שמחה והצלחה.

 

המלאך גבריאל חזר בכרכרתו לשמיים, בדרך קיבל מהמלכה השמחה פרח בצבעים מרהיבים, בכל גוני הקשת, והם חייכו זה לזו באהבה.

 

מאז ועד היום, כשמישהו מת בממלכה, שלחו אותו לדרכו באהבה, והמשיכו בחייהם."

 

 

נהג המונית מגיע. בחייו לא ראה מזוודה כה גדולה, כה כבדה.

הוא לוקח את המזוודה, אני חוששת לגבו.

"לשדה התעופה", אני אומרת.

 

סופי ואני מאחור, אני מדברת עם הנהג בגרמנית, שהלכה והשתפרה מאז שהגעתי לגרמניה, וגם תוך כדי השיחה, ההולכת ומעמיקה: פוליטיקה, פילוסופיה (הוא חכם, אלוהים לוחש לי באוזן) ואז – סיבת בואנו לגרמניה.

"ממה היא סובלת?"

"סרטן".

נופים חולפים ביעף, מינכן מאחורינו.

מסתבר שמינכן היא העיר הטובה ביותר בין הערים הגדולות בגרמניה, ברפואה, למשל, באחוזי הפשע והאבטלה הנמוכים, כך למדתי מהנהג שלי.

ועוד על חינוך וחשיבותו לשלום עולמי.

ופתאום:

"איפה הסרטן?"

"במוח, בגומה האחורית" אני מצביעה לאזור בסיס הגולגולת.

"היא שואלת הרבה על העבר?" – שאלה מפתיעה, למה הוא מתכוון?

"אני משתדלת לספר לה הרבה על הילדות והעבר" ואז אני מספרת לו על יתמותי ובדידותנו.

אחד הדברים שמייחדים אותי מכל מי שאני מכירה הוא בדידותי המשפחתית – מגיל 20 אני חיה ללא משפחה, כולם מתו.

עכשיו, יש לי בת ושוב יש לי משפחה…

הוא מסביר שהחלק הזה אחראי על הדורות הקודמים.

לא ציפיתי לנהג מיסטיקן.

"שימי כסאות בשולחן האוכל עבור הורייך" הוא מציע. "הם אתך, רק הגוף שלהם איננו, הם כל הזמן קיימים. הם בני אלמוות."

אני המומה ומתלהבת, מנסה לספר לו על הסיפור שרק עכשיו כתבתי, קשה להסביר ואין זמן.

הגענו.

אנחנו יורדות בשדה התעופה, אני מבקשת כרטיס ביקור בו ברגע שהוא לוקח כרטיס להגיש לי:

"יש לי דירה קטנה להשכרה, אם תבואי שוב, יותר זול ממלון" אמר הנהג ששמו כתוב על כרטיס הביקור – גַבּור. אני שואלת מה פירוש השם, הוא אומר שבהונגרית פירושו גבריאל.

 

המלאך גבריאל בכרכרה! הוא מסרב לתשר ונוסע עם 40 יורו שלי ואהבת האלוהים שבי.

הדיילות לא ראו בחייהן מזוודה כה גדולה וכבדה, אך משום מה, הן מעבירות אותה למטוס.

לבי שר משך הטיסה כולה את שיר קיום האלוהים.

למחרת, בישראל, סופי לא מקיאה.

הנהג גבריאל שינה את הסיפור שכתבתי; אצלנו, אצל גבור ואצלי, הסוף אחר:

בארמון יש כיסא נוסף ליד שולחן האוכל המלכותי – כיסא למלכה הצוחקת בשמחה משמיה.

ובביתי כיסאות לסבא, אבא ואימא, סבתה ועוד – סביב לשולחן האוכל העגול, הלבן.

לפעמים הם באים לבקר.

השתחררות

(מבוסס על סיפור אמיתי)

ישבתי ליד שולחן האוכל והכתיבה והרגשתי אושר טהור וחופש. הגרון הרגיש פתוח לאינסוף מרחבים ורק אז הבנתי עד כמה הייתי כלואה כל חיי שקדמו לרגע זה.

זה היה השולחן אליו ישבתי כל בוקר לרשום את חלומותיי עם שתיית תה הצמחים לפני תרגול המדיטציה והיוגה.

זה השולחן אליו אשב במשך שנים לכתוב את זרם התודעה, לכתוב להקלת הפחד, כשהכתיבה היא החוט העדין המחבר אותי לשפיות.

השולחן היה מורכב ממכונת התפירה של סבתי ז"ל, ועליו לוח זכוכית עבה ועגול בקוטר 110 ס"מ. מכונת התפירה ידעה לילות לבנים תחת ידיה האמונות של סבתא, שהייתה יצירתית ובודדה, כך ששולחן זה היה מנוסה מספיק לנשיאת כל מילותיי – אלו הראויות לפרסום ואלו הגנוזות לנצח בלהבות מדורה או בניחוח העולה מהמזבלות העירוניות.

בעודי יושבת באושר ובחופש, הרגשתי איך משהו בי עולה מעל גופי ואז צצה בי המחשבה, זרע החושך, מחשבת פחד – אני הולכת למות.

גרתי בתל-אביב. ברחוב אלנבי, הייתה לי דירת גג. גג ענק. זה היה בתקופה שתרגלתי הרבה יוגה… חזרתי מהמזרח שנתיים קודם, שם למדתי ותרגלתי מדיטציה ויוגה. שם גם הבנתי שהמחשבות שלי אינן האמת האובייקטיבית. וואו! שאפשר, נניח, שהפחד או הספק או העצלות (שבעצם מפעילים אותי באמצעות מחשבותיי) הם רק מכשולים שמפריעים לי למדיטציה (ולחיים שלמים) ושאני יכולה לא לפעול דרכם ולא לציית לשליטים מפחידים אלו ש(עדיין )לא ידוע מהיכן צצו.

האושר הגיע אחרי מעשה אהבה עם ידידי הרוחני, שבדיוק נכנע לחיזורי חברה שלי והתחיל מערכת יחסים איתה.

הוא התקשה לסרב לה.

שכבנו ביער, ליד ירושלים, ליד המדורה.

לפני זה הוא לקח אותי למקום בו התנדב בעבר עם חולי נפש, תחום שתמיד משך אותי.

אחרי מעשה האהבה הגיע הניתוק וכשחזרתי לתל-אביב, התקלחתי היטב ממגעו וזרעו, עד לתוככי וגינתי.

המציאות התחילה להתעוות מהרגע בו הופיע פחד המוות ובמצב הפתוח עד מאד שהייתי בו, הושפעתי מטלטלות הסביבה וחיצונית והפנימית.

כשלימדתי יוגה, ידעתי היכן לגעת ואיך, הרגשתי צ'אקרות נעות וזרימה נעימה.

נבהלתי.

הייתה בדידות ופחד גם.

זוכרת את עצמי בבית, במסע פנימי, מבשלת ויוצרת ממקור של ידיעה, מפוזרת, מידי פעם שוכחת איפה הנחתי את המשקפיים כשהייתי בלי עדשות המגע, מגששת דרכי בשכחה.

טעם גו עדן לתפוחי האדמה מילדותי ולקישואים. אני מחבקת את עצמי מבפנים. מי זה שמבשל עבורי מתוך גופי? 

אני יודעת שאני במסע של הארה ועם זאת הפחד מלווה אותי כחבר ותיק – בצמידות.

אחרי כמה ימים הפחד משתלט. קשה לי לישון ולאכול.

בסוף נשברתי ונתתי שייקחו אותי לפסיכיאטר, בן דוד של חבר.

הוא נתן לי זריקה.

הייתי בת 28, שנת '91…. ציירתי, עדיין במצב פסיכורוחני שחוויתי אחרי שנתיים של פיתוח מודעות אינטנסיבי – בזמנים שזה עדיין לא היה אופנתי, או אפילו מקובל –  הר געש מתוך צילום בנשיונאל גיאוגרפיק. ציירתי בשמן על בד: גווני כחול ותכלת קרים, מושלגים, ובם אדום מתפרץ ושוטף. באותה תקופה התפרץ איזה הר געש בפיליפינים, מהמקומות שבעת טיולי במזרח השפיע עלי לעומק רב. הרגשתי שאני מחוברת לכדור הארץ, לאימא אדמה, וגם להר געש פנימי,  שהתפרץ בי.

היום אני יודעת שהתודעות של כל בני האדם מחוברות בתודעה הקוסמית, הנקראת ביוגה, "צ'יט" אבל אז זה הפחיד אותי ולא היה לי ברור אם הר הגעש שהתפרץ גרם למשבר שלי (שנקרא בפי "החוויה") או אני גרמתי לו להתפרץ – היה שם פחד והייתה אשמה. אם היום זה היה קורה אולי היה אפשר לשקול שהאמנות שלי מבטאת אנרגיה קוסמית של התפרצות ובו זמנית הר הגעש מבטא אנרגיה דומה והנפגעים מהתפרצותו מבטאים את הכאב והפחד והכל נמצא בו זמנית בקיום.

הפחד שלי מהעוצמה הוא גם הפחד מהפגיעה וגם הכאב והפחד ממנו. נפגעתי מגבר והפחיד אותי הכאב, ניסיתי לקבור אותו והתפרצה לבה רותחת, מאיימת, מסוכנת. הרוחניות לא עזרה כאן ולא יכלה לכסות או לכבות את להבות הקנאה והפחד.

מהניסיון שלי למדתי שכשיש תחרות בין אלוהים לאני – האני תמיד מנצח. זה היה בדרך לגילוי שאת אלוהים האמיתי אפשר למצוא רק בפנים, במעמקי האני, מעבר לסחי ולקדחת…

את ציורי זה ציירתי אחרי שהתחלתי לקחת כדורים אנטי פסיכוטיים נגד הפחד.

שנים של התאהבויות, הרפתקאות, פציעות ומטעמים למיניהם, תוך כדי נסיון להפסיק עם הכדורים, ולחזור לאור, הסתיימו עם החלטה נחושה וספר.

העולם הזה געש רגז והתנגד, גם גופי המציא סרטן ומיני רגשות קשים, אך אני בשלי – יורדת לאט במינון ומטפסת במודעות ובאהבה בסולם הקורס בניסים, שזה שמו של הספר וכן הוא.

כשעזבתי את ישראל בעקבות הקול הפנימי שלי – אותו הקול האלוהי שהספר הניסי מלמד אותנו לחזור ולשמוע, עם הרבה פחד וכוח, כבר לא לקחתי את כדורי הניתוק, כבר לא היה לי סרטן וגם לא ממש היה לי בית.

הבית היה מזרון יוגה, יכולת כתיבה, קורס בניסים, סוטרות היוגה ואלוהים בתוכי פנימה. 

שלל

עוד שיר של חברתי האהובה אור (אהובה אור כרמלי), התפרסם אתמול באתר היומי POEM_A_DAY. שיר אהיב, שחבל שייעלם אחרי יום אחד:

שָׁלָל

בַּיּוֹם בּוֹ אֶמְצָא מִלִּים שֶׁיַּכְמִירוּ לִבְּךָ

אָעוּט עֲלֵיהֶן כְּמוֹצֵאת שָׁלָל רַב

וְאֶשְׁזֹר מֵהֶן פַּלְצוּר שֶׁיֶּחֱצֶה

אֶת הַחֲרָבָה בִּשְׁרִיקָה

וְיִכָּרֵךְ

בְּאַחַת

עַל צַוָּארְךָ

מְרַסֵּן דַּהֲרָתְךָ

וּמוֹבִיל אוֹתְךָ

עוֹדְךָ צוֹנֵף, סוֹעֵר

נִרְגָּשׁ –

אֵלַי

להמשיך לקרוא